<h1>סמ"ג לאוין סימנים קצ"א—קצ"ג</h1>
<h2>דף מד:</h2>
כשם שמותר למוכר לפסוק על השער שבשוק כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן ובלא קציצת מעות (ע"פ רש"י ב"מ ע"ה א' ד"ה לוין) על (של) שער שבשוק, שהלכה כרב הונא ורבי אלעזר שאומרים כן (ע"ב ב'). כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשרה סאין אף על פי שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער [קבוע ו]ידוע [לשניהם ולוה מחבירו] ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן, ואפילו לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הרי זה מותר ללות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם, ואפילו לא היתה לו אלא סאה בלבד לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן או יין לוה עליה כמה גרבי יין (או) [ו]שמן, לא היה לו מאותו המין כלום ולא יצא השער הרי זה אסור ללות סאה בסאה עד (שיעשה) [שיעשם] דמים ואם לוה ולא עשאם דמים והוזלו מחזיר לו הפירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת הלואה, אף על פי שיש לו מאותו המין או שיצא השער הרי זה אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"י הל' א'—ב' ע"ש ומ"מ), דתנן (ע"ה א') לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. כשם שאסרו חכמים ללות סאה בסאה כך אסרו ללות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ מ"ד ב') וגם דינרי זהב בדינרי זהב אומר שם שאסור ללוות דחשיב פירי אלא אם כן אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, וכן מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשוב פירי. ומה שזהב נחשב פירי זהו לגבי נפשיה או לגבי כסף דחריף כדמסיק שם אבל לגבי כל מטלטלין חשוב מטבע דקיימא לן (ב"מ מ"ח א') אין דינר זהב קונה טלית.
<h2>דף מח:</h2>
הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד שנים עשר חדש (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ז הל' ב'), וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים (ע"פ רש"י) שנחשבת כקרקע והבכור נוטל [בה] פי שנים ואין שביעית משמטתה, ומקום שמנהגם לסלק המלוה בכל עת שיביא לו מעותיו אין בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'), אמנם במשכון של מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ב') ובסוף שבועת הדיינין (שבועות מ"ד ב') דאינו משמט (ע"פ תו' ב"מ ס"ז ב' ד"ה ושביעית).
<h2>דף ס:</h2>
בענין הריבית יש שלשה לאוין, האחד שלא להלות ברבית לישראל שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ז) את כספך לא תתן לו בנשך (רמב"ם ל"ת רל"ה), השני שלא ללות מישראל ברבית שנאמר (דברים כ"ג כ') לא תשיך לאחיך אזהרה ללוה שלא ינשך למלוה (שם ל"ת רל"ו), השלישי שלא להשית יד בין מלוה ללוה בריבית לא להיות ערב ולא עד ולא לכתוב ביניהם שטר שנאמר (שמות כ"ב כ"ד) לא תשימון עליו נשך (שם ל"ת רל"ז).
ואמר רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, ואף על גב דכסף ואוכל כתובים במקרא לאו דווקא היא דהוא הדין לכל דבר דתניא (ס"א א') מניין לרבות כל דבר תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך (יראים סי' קי"ח), ואפילו נשך דבור אסור כגון הקדמת שלום למי שאינו רגיל (ע"ה ב') או כגון שאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני (שם).
כשתדקדק בדברים תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין, לא תהיה לו כנושה (שמות כ"ב כ"ד), את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כ"ה ל"ז), (בנשך) ובמרבית לא תתן אכלך (שם), אל תקח מאתו נשך ותרבית (שם פסוק ל"ו), לא תשימון עליו נשך (שמות כ"ב כ"ד), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד), והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם, לא תשיך לאחיך (דברים כ"ג כ'), ולאחיך לא תשיך (שם פסוק כ"א), ולפני עור לא תתן מכשול, ועשה דלנכרי תשיך (דברים כ"ג כ"א) הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה (ב"מ ע' ב'), ובספרי (תצא פיסקא נ"ג) דורש לנכרי תשיך זו מצות עשה אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפרק איזהו נשך (שם) ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר בארנו, והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול (ע"פ לשון הרמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ב' וע"ש).
<h2>דף סא:</h2>
כל הכותב שטר רבית [הרי הוא] ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בא-להי ישראל וכן הלוה והמלוה בריבית בינם (ובין) [לבין] עצמם הרי הם ככופרים בא-להי ישראל וכופרים (וכפרו) ביציאת מצרים, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגומר אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ז'). אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם, הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה (שם הל' ח'). אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה (ונותנים) [ונותן] לו יתר על מה ש(ה)לוה ממנו הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעים חומר איסור הריבית (שם הל' ט' ע"ש) וחרדין יותר מכל אדם, ואף על פי כן אינו הגון לתלמידי חכמים להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה, ואף לתלמידי חכמים א[ו]מר רבינו יעקב שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה (עי' ב"מ ע"ה א' תד"ה מתנה).
אמר רבא יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם לישראל בריבית, פירוש (תד"ה שתולה) כגון שאומר לו ראובן לשמעון קח משכוני [זה] ולוה לי מעות מגוי פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן הגוי לקחתים, יש פירושים אחרים וזה עיקר.
<h2>דף סב.</h2>
אף על פי שהלוה והמלוה עוברין על כל אילו הלאוין אין לוקין מפני שניתן להשבון, שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין, כרבי אלעזר שפוסק שם (ס"ב א') הלכה כמותו, ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ג') שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית, לאב דווקא הזהיר ולא לבנים (ב"ק קי"ב א'). אמנם על לא תשימון פיר(ו)ש רבינו יצחק שלוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה וכן מוכיח שם (ב"מ ס"ב א' ע"ש בתד"ה לא). הניח להם אביהם פרה או טלית של ריבית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם, ומקשה שם והני מי מיחייב[י] בכבוד אביהם קרי כאן (שמות כ"ב כ"ז) ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך ומתרץ [כ]שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת. כבר בארנו בספר מצות עשה (ע"ג) מה ששנינו בפרק הגוזל קמא (ב"ק צ"ד ב') הגזלנין ומלוה בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וחולק רבינו יעקב (שם תד"ה בימי ע"ש) על זה.
כל הלואה בתוספת בין נשך כסף בין אוכל הרי זה ריבית של תורה ויוצאה בדיינין (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' א' ע"ש בלח"מ), וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו, או ששכר ממנו בפחות וקצב לו הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו, או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצוין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו על מנת שידור בו בחנם הרי זו ריבית של תורה ויוצאה בדיינין (רמב"ם שם), וכיוצא במשכנתא זו קורא התלמוד משכנתא בלא נכייתא, אבל המלוה את חבירו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונתא אף על פי שאין מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן שדהו דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואיפשר שירויח ויהיה שם פירות ואיפשר שיפסיד בזריעתו ובעבודתה ולפיכך הוא אבק ריבית (שם הל' ז'), וזהו מה שאמר שם רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא [ש]בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה.
<h2>דף סב:</h2>
תני רבי חייא אומר, יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית, כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי [אבל] חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקח[ן] ממנו בתשעים הרי זה מותר, אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שהרי נתן לו תשעים ולקח ממנו מנה, ואם עבר ועשה כן הרי (זה) [הוא] מוציא ממנו מנה בדין שאפילו אבק ריבית אין כאן (רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ט"ו).
<h2>דף סג.</h2>
אין מעמידין מלוה על גבי פירות באין לו אפילו יצא השער דתני רבי אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חיטין אמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור, מדקתני כשער של עכשיו אלמא ביצא השער מיירי ואפילו הכי קתני אין לו אסור, וקיימא לן כרבי אושעיא שהרי מעמיד סתם משנה כמותו.
אמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן (ב"מ ע"ב ב') (ו)אין פוסקין אלא על שער של דורמוס, הוא איטליז רב וגדול (רש"י) של מדינה אף על פי שאינו גדול כשער הבא על ידי אוצרות שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר אבל בשוק של עיירות אין פוסקין שאין שערים שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין [הלכה] כרבי יוחנן (עי' רמב"ם מלוה ולוה פ"ט הל' ד'), אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן, וראייה דאמר רב (ס"ג א') עושין אמנה בפירות פירוש המוכר יכול לקיים (נאמנותו) [באמונתו] לשלם פירות [אף] אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער, ואין עושין אמנה בדמים פירוש [אבל] אין יכול לקיים (נאמנותו) [באמונתו] לשלם דמי הפירות אחר שהוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקל מיחזי כריבית שקבל סלע ומחזיר שתים, וחולק ר' ינאי על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן, ומטעם זה משמע בהגוזל קמא (ב"ק ק"ג א') דרב כהנא יהב זוזי אכיתנא ואייקר כיתנא שלרבי ינאי היה מותר ליטול את דמיו (ב"מ שם תד"ה דאמר), ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על השער אף על פי שאין לו, שכמו שאילו היו לו דמי המעות שמקבל שהן החטין היה מותר לפסוק, כך מאחר שיש לו הן, המעות, מותר לפסוק מפני שבדמים אילו יכול ליקח (ע"פ רש"י), ועתה קשיא מה משמיענו רבא מתניתין היא יצא השער פוסקין, אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין (ס"ג ב' תד"ה ופוסקין), והלכה כרבא שלמד כן (כר') [מר'] ינאי רבו של ר' יוחנן שפוסק שם (ס"ה ב') כמותו. במה דברים אמורים בפוסק על חשבון הסאין כאשר בארנו אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר לו הא לך (כ"ה) [כ"ד] סלעים ותפרנסני מדי חדש בחדשו כל השנה צריך לפסוק עמו (כשער) [בשער] הגבוה שאם יוזלו יותר משער על עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה, אבל אם לא פסק עמו (כשער) [בשער] הגבוה והוזלו נותן לו (כשער) [בשער] שהיו שוין כשנתן לו המעות, ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע, [ו]רש"י פירש (שם ע"ד ב' ד"ה ופוסק) דפוסק על שער הגבוה אכולה מתניתין קאי, במה דברים אמורים בפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמים ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר [לו לתקן] (לתקוני) שלחתיך ולא לעוות(י) (לשון רמב"ם שם הל' ה').
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב נחמן המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר או שהחזיר לו חובו ומצא יתר, אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנ[ו]תן לו או גזילה היתה לו והבליע לו בחשבון, בכמה הדעת טועה באחד ובשתים או בחמש או בעשר (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' י'), לאותן שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות (ע"פ תו' ס"ד א' ד"ה בעשורייתא).
<h2>דף סד.</h2>
פרדיסא, רב אסר ושמואל שרי (ב"מ ע"ג א') והלכתא כרב באיסורי, פירוש אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קונה עתה בדינר [ו]שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ח הל' ה' ע"ש), ומורי רב בתורי דנפיש פסידייהו פיר(ו)ש רבינו חננאל (תד"ה בתורי) אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הרי זה מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד (רמב"ם שם). אמר אביי (ב"מ ס"ד א') מותר לאדם לתת דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה מכאן ועד יום פלוני הרי היא ברשותך אבל הוקרה או הוזלה הרי היא שלי ש[ה]רי כיון שקיבל עליו הזול הרי זה קרוב לשכר ולהפסד וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י').
<h2>דף סד:</h2>
שנינו המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אף על פי שאין החצר עשויה לשכור ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' ב' ע"ש) כדאמר שם רב נחמן ללשון הראשון, ואף על פי שבלשון שני אומר שאינו אסור אלא באומר לו הלויני ודור בחצירי שמתחלה לשם כך הלווהו, מ"מ כלשון ראשון הלכה שהרי רבא סובר שם (ס"ה א') כאותו לשון, ודווקא דירת חצר שהיא בפרהסיא יותר מדאי אבל סוסו וכליו אי לא קיימו לאגרא ומתחילה היה רגיל להשאילו אינו דומה שיהא אסור (תד"ה אבל). וכן הורו הגאונים שהמלוה [את] חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר [לו] הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך הרי זה אבק ריבית לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה, שנאמר לא תתן לו בנשך (רמב"ם שם הל' ג').
<h2>דף סה.</h2>
שנינו שם מרבין על השכר (ולא) [ואין מרבין] על המכר כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעין לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחודש מותר, מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן [הרי היא לך] בשנים עשר מנה אסור, והטעם מפרש בגמרא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל במכר שזמן פירעון מיד אגר נטר לי הוא ואסור, ואמר רב נחמן (ב"מ ס"ג ב') כללא [דמילתא] דריביתא כל אגר נטר לי [הוא ד]אסור, אמנם דבר ששמו שכך שוה לגורן ותחילת המכר לגורן יכול לומר לו תן לי בפחות מיד ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא (ב"מ פ"ו ה"ד).
[ו]אמר רב נחמן טרשא דידי[ה] שרי פי' (רש"י) למכור סחורה בהמתנה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפר(ו)ש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני, ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר דהתם במפרש, ואפילו בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועין כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה [היה] יכול למצוא בן אדם שצריך לו שיתן לו שש אבל שוה חמש בעשר היה מודה דאסור אפילו בסתם (ע"פ יראים סי' קי"ח). וגם בטרשא זו פסקו רב האי ורבינו יעקב (ס"ה ב' תד"ה והלכתא) הלכה מדקאמר ולית הלכתא כטרשא דרב פפא מפני שמדבר בקצץ אם מעכשיו הרי היא לך בכך ואינו אומר שאין הלכה כטרשא דרב נחמן.
אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי פירוש (רש"י) טרשא, למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה, והיה מוכר במקום הזול כשער שהיה נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן ומאחר שאינן מקבלים עליהן אחריות אינו מלוה אצלם עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין את המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן ריבית, ועוד אומר שם מאי טעמא ניחא להו דליקו ברשות רב חמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטין להו שוקא, ומסקינן והלכתא כטרשא דרב חמא.
<h2>דף סז.</h2>
המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי הקרקע [שלי] לא קנה, ואומר שם שכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא וי[ו]צאה בדיינין (רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' ה').
ועוד אמר רב אשי המלוה את חבירו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות ויסתלק והיה המלוה אוכל כל פירותיו אפילו אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות הרי זה כמו שהוציא ממנו בדיינין (רמב"ם מלוה ולוה פ"ז הל' א'), לפיכך אין הלכה כאותו רבינא דחשיב ואפיק פירי במשכנתא דשדה, ואין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי, שאותו אמרנו למעלה [הו' בב"מ ס"ב א'] שהוא סובר במשכנתא דשדה שהוא אבק ריבית אלא רבינא אחר שהיה קדמון הוא רבינא דפרק אילו טריפות (חולין מ"ח א' ותד"ה אמר) בענין טריפות הריאה שבא רב יוסף להשיב על דבריו.
<h2>דף סז:</h2>
משכנתא דסורא מותרת אפילו לצורבא מרבנן כיצד כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו [בהן] בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה [ב]חנם הרי זה מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפילו היו שוין אלף דינר בכל שנה שאין זה הלואה אלא כמי שלקח פירותיה בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו, כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה הרי זה מותר (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' ח' ע"ש).
עוד יש משכנתא אחרת הקרויה משכנתא בנכייתא, כגון שהלוהו ק' דינרין ומשכן לו בהן חצירו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף כל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי, בחצר וכיוצא בו אסור אבל בשדה וכיוצא בו מותר (רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' ז'), כי הא דרבינא אכיל בנכייתא, ואף על פי דאמר רב[א] האי צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול, רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן (תד"ה רבינא), כך הורו גאוני המערב (עי' רמב"ם שם) וכל רבותינו שבצרפת רבינו שלמה (ס"ד ב' ד"ה קא) ובית דינו, אבל רבינו תם (שם תד"ה ולא) אומר שאין חילוק בין בית לחצר ושדה דבית נמי פעמים שנופל או נשרף, ובדבריו יש תמיהות, ומפרש עוד דווקא המלוה את חבירו בלא משכון החצר שלו לא ידור בו חנם או בפחות אבל מלוהו על חצרו שהלוה אינו יכול להשכיר חצרו (ו)מותר להשכיר בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריווח הוא לו ומפרש שזו היא נכייתא דרבינא הוה אכיל. אמנם בשדה ובכרם לא יתכן טעם זה שהרי בעל כרחו של מלוה יקח הלוה את הפירות וימכרם או יקחם המלוה בשוויים (שם תד"ה ולא).
<h2>דף סח.</h2>
שנינו שם אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. וכל דיני העסק בארנו בספר מצות עשה (פ"ב) במצות וכי תמכרו ממכר לעמיתך בדיני השותפות. פסקינן שם שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי ריבית (רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' י').
<h2>דף סט:</h2>
רב חמא היה רגיל להשכיר מעותיו, פיר(ו)ש רבינו יצחק (תד"ה אוגר) שהיה מקבל עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהיה מותר, וכלו מעותיו, למדנו שאסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכיר הכלי, שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא דינרין אילו ומביא דינרין אחרים [ו]נמצא זה אבק ריבית (לשון הרמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ט"ז עי' מ"מ) והא דתניא בתוספתא (פ"ד ה"א) מותר אדם להשכיר מעותיו לשולחני להתנאות בהן, לשם המעות חוזרין בעצמן ולכך מותר, ועוד מפרש שם (בגמרא) טעם אחר, כלי ניכר פחת שלו והשכר נראה מפני שמקבל עליו הפחת [שלו] הילכך אפילו היה נותן לו המרא לכלותה במלאכתו ולשלם אחרת מותר אבל מעות אינו ניכר פחת שלהן משבאו לידו ואין נראה השכר שלהן אלא שכר מלוה (תד"ה מרא ע"ש). מצאתי בשם רבינו יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית היא אף על גב דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או באומר לא לויתי ואיכא מגו אף על פי כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע.
יש דברים שהן כמו ריבית ומותרין, כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלוותו בפחות ואינו חושש (רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' י"ד ע"ש) משום ריבית, כדאיתא בירושלמי (פ"ה ה"א) ובתוספתא (פ"ד ה"ב). ובתלמודנו בפרק איזהו נשך אומר, שמותר [לאדם] לתת לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה (ואומר) [ואמור] לפלוני שילויני שלא נתן לו אלא שכר אמירה (רמב"ם שם).
<h2>דף ע.</h2>
מותר להשכיר סיר של נחשת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפיחת ממשקלה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מלוה ולוה פ"ח הל' י"א ע"ש כס"מ) כדמוכח גבי דודא דהוה לבני מר עוקבא, רק שיקבל עליו חוסכא דנחשא, פירוש חיסרון של נחושת כלומר מה ששוה הנחושת פחות מפני שנשרף, אבל בקבלת זולא אין די, ומכאן למדנו שאסור ליתן עסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו במקום שמקבל עליו זולא ואינו דומה לחבית של יין של מעלה [הו' בב"מ ס"ד א'] שהרי שם הוא מכר גמור (תד"ה דקא).
אמר רב ששת נכסי יתומים מותר להלוותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד, כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן ואם יהיה שם ריוח תן להם [חלק] מן הריוח (חלק) ואם יש שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה כאבק ריבית [הוא] וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומין לא גזרו (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' י"ד ע"ש).
<h2>דף ע:</h2>
שנינו אין מקבלין צאן ברזל מישראל פירש רבינו שלמה (עי' תד"ה אין) ורבינו משה (מלוה ולוה פ"ח הל' י"ב) מפני שזה אבק ריבית, וכיצד הן צאן ברזל הרי שהיו לו מאה צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע עד זמן אחד כמו שהתנו ביניהם ואם מתו או הוזלו הצאן הרי המקבל משלם דמיהן, כמו שאומר שם דקביל עליה אונסא וזולא, הרי זה אסור, שבעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו יהיו ברשותו הרי זה מותר וכן כל כיוצא בזה (ע"פ לשון רמב"ם שם), אבל בקבלת זול בלבד אין די כאשר בארנו למעלה [הו' בב"מ ע' א'], ורבינו יעקב פירש שזה ריבית של תורה וכן מוכיח בירושלמי (פ"ה ה"ה) שאומר איזהו צאן ברזל אמר לו האיך הרי מאה צאן עשויות עליך במאה דינרים וולדן וגיזתן וחלבן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת באחרונה משלך הרי זה אסור. משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הבצים בשני אפרוחים ואין בהן משום ריבית (רמב"ם שם הל' י"ד ע"ש).
שנינו בפרק איזהו נשך מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב, שאף על פי שכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה) כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית, אין גר תושב בכלל הלאו כדמפרש רב נחמן בר יצחק (ע"א א') דלא כתיב מאתם אלא מאתו משמע מישראל לבדו (ע"פ יראים סי' קי"ח). שני לשונות יש, הראשון אוסר רב הונא מדבריהם ריבית הגוי אלא בכדי חייו ובשני מתירו (ע"א א'), ופוסק רבינו תם (תד"ה תשיך) כלשון שני שמיקל בשל סופרים.
כשתדקדק בדברים תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין, לא תהיה לו כנושה (שמות כ"ב כ"ד), את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כ"ה ל"ז), (בנשך) ובמרבית לא תתן אכלך (שם), אל תקח מאתו נשך ותרבית (שם פסוק ל"ו), לא תשימון עליו נשך (שמות כ"ב כ"ד), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד), והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם, לא תשיך לאחיך (דברים כ"ג כ'), ולאחיך לא תשיך (שם פסוק כ"א), ולפני עור לא תתן מכשול, ועשה דלנכרי תשיך (דברים כ"ג כ"א) הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה (ב"מ ע' ב'), ובספרי (תצא פיסקא נ"ג) דורש לנכרי תשיך זו מצות עשה אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפרק איזהו נשך (שם) ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר בארנו, והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול (ע"פ לשון הרמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ב' וע"ש).
<h2>דף עא.</h2>
אם כסף תלוה את עמי (שמות כ"ב כ"ד) עמי וגוי עמי קודם, שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת הגוי בריבית (רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ז').
<h2>דף עא:</h2>
מסקינן שם כי גוי שהלוה לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל בריבית שישראל ערב חייב בה לגוי, לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע הערב תחלה הרי זה מותר (רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ה').
שנינו שם, ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני (מעלה) [אעלה] לך כדרך שאתה מעלה לגוי הרי זה רבית קצוצה (לשון רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ג' ע"ש), ואם העמידו אצל הגוי מותר, מפרש לה רב פפא בנושא ונותן ביד, שנטל הגוי מעותיו וחזר ונתנם לישראל אחר, [ו]מותר אף על פי שנראה קצת שלדעת הישראל עושה כן.
וגוי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני (מעלה) [אעלה] לך כדרך שאתה מעלה לישראל הרי זה מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור, פיר(ו)ש רבינו שלמה ורבינו חננאל (תד"ה כגון) וגאוני המערב שאף על פי שנתן הגוי המעות בידו הואיל ומדעת הישראל נתן הרי זו ריבית קצוצה (ע"פ לשון הרמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ד' ע"ש ובכס"מ), ומכאן פסק רבינו חננאל שיש שליחות לגוי מדבריהם לעניין חומרא, אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לגוי אף לחומרא ורב פפא שהעמידה בנושא ונותן ביד עונה גם על הסיפא שאינו אסור אלא בנושא הישראל ונתן ביד הישראל אחר (תו' שם), אמנם הרב ר' אליעזר ממיץ (יראים סי' קי"ח דף מ"ד ב') הביא ראייה מן התוספתא (פ"ה ה"ח) שיש שליחות לגוי לחומרא, דתניא ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור, וגוי שאמר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין, אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשיבוש שהיאך יהא מותר בסיפא גוי שאמר לישראל וכו' אם כן מצינו שליחות לגוי לקולא, וכן ראוי להיות שם, ישראל שא(ו)מר לגוי הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין, וגוי שאמר לישראל הלוה מעותי אסור, מכל מקום למדנו שיש שליחות לגוי לחומרא וכן משמע גם מתוך דברי רב יהודאי גאון בהלכות גדולות (דף צ"ה ב'). ונראה לי כי גירסא ראשונה עיקר, ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות הגוי וראיה עוד מדתניא בירושלמי (פ"ה ה"ה) ובתוספתא (פ"ה ה"ח) מעות [של] ישראל המופקדות ביד גוי מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר, ישראל שנעשה אפוטרופא לגוי או סנטירו מותר ללות ממנו בריבית וגוי שנעשה אפוטרופא לישראל או סנטירו אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגירסא ראשונה שבתוספתא של מעלה.
<h2>דף עב.</h2>
שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ולא את הריבית, כרבנן דרבי מאיר, שאין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו כמו שפסקו הגאונים (תד"ה קונסין) ק(י)דם וגבה הכל מוציאין ממנו הרבית קצוצה אבל אבק רבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ו').
<h2>דף עב:</h2>
שנינו שם אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין אף על פי שאין לזה יש לזה, כיצד היה השער לחטים קבוע בשוק ארבע סאים בסלע הרי זה פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו כ"ה סלעים ואם יתן לו מאה סאין של חטים לאחר זמן בעת שיה[י]ו החטין סאה בסלע אין בזה ריבית כלל אף על פי שלא היה למוכר חטין כלל בעת שפסק, במה דברים אמורים כשלא היה לו כלום מאותו המין ש[נ]פסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין (כלומר) [כלום] אף על פי שלא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אף על פי שעדיין לא יצא השער, כיצד היה הוא תחילה לקוצרים הרי זה פוסק עמו על החטין אף על פי שעדיין הן גדיש ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט ועל השמן משנתן הזתים במעטן (רמב"ם מלוה ולוה פ"ט הל' א') וכן כל כיוצא בזה, רק שלא יהא מחוסר שלש מלאכות כגון גדיש לח שמחוסר הנחה בשמש כדי שייבש ודישה וזרייה בזה אינו פוסק עליו אלא אם כן יצא השער וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הל' ב' שם), ודווקא כפי השער פוסקין אבל לזלזל אצלו באין לו אסור כמו שאומר שם (ס"ג ב') רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה פירוש (רש"י) מוכר חלות שעוה, וקאזלי ארבעה [ארבעה] בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך חמשא חמשא בזוזא איתנהו גביה שרי ליתנהו אסור, דטרשא בדבר שדמיו ידועין אסור (תד"ה ואמר) כמו שבארנו למעלה [הו' בב"מ ס"ה א'].
אמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן (ב"מ ע"ב ב') (ו)אין פוסקין אלא על שער של דורמוס, הוא איטליז רב וגדול (רש"י) של מדינה אף על פי שאינו גדול כשער הבא על ידי אוצרות שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר אבל בשוק של עיירות אין פוסקין שאין שערים שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין [הלכה] כרבי יוחנן (עי' רמב"ם מלוה ולוה פ"ט הל' ד'), אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן, וראייה דאמר רב (ס"ג א') עושין אמנה בפירות פירוש המוכר יכול לקיים (נאמנותו) [באמונתו] לשלם פירות [אף] אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער, ואין עושין אמנה בדמים פירוש [אבל] אין יכול לקיים (נאמנותו) [באמונתו] לשלם דמי הפירות אחר שהוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקל מיחזי כריבית שקבל סלע ומחזיר שתים, וחולק ר' ינאי על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן, ומטעם זה משמע בהגוזל קמא (ב"ק ק"ג א') דרב כהנא יהב זוזי אכיתנא ואייקר כיתנא שלרבי ינאי היה מותר ליטול את דמיו (ב"מ שם תד"ה דאמר), ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על השער אף על פי שאין לו, שכמו שאילו היו לו דמי המעות שמקבל שהן החטין היה מותר לפסוק, כך מאחר שיש לו הן, המעות, מותר לפסוק מפני שבדמים אילו יכול ליקח (ע"פ רש"י), ועתה קשיא מה משמיענו רבא מתניתין היא יצא השער פוסקין, אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין (ס"ג ב' תד"ה ופוסקין), והלכה כרבא שלמד כן (כר') [מר'] ינאי רבו של ר' יוחנן שפוסק שם (ס"ה ב') כמותו. במה דברים אמורים בפוסק על חשבון הסאין כאשר בארנו אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר לו הא לך (כ"ה) [כ"ד] סלעים ותפרנסני מדי חדש בחדשו כל השנה צריך לפסוק עמו (כשער) [בשער] הגבוה שאם יוזלו יותר משער על עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה, אבל אם לא פסק עמו (כשער) [בשער] הגבוה והוזלו נותן לו (כשער) [בשער] שהיו שוין כשנתן לו המעות, ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע, [ו]רש"י פירש (שם ע"ד ב' ד"ה ופוסק) דפוסק על שער הגבוה אכולה מתניתין קאי, במה דברים אמורים בפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמים ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר [לו לתקן] (לתקוני) שלחתיך ולא לעוות(י) (לשון רמב"ם שם הל' ה').
<h2>דף עג.</h2>
פרדיסא, רב אסר ושמואל שרי (ב"מ ע"ג א') והלכתא כרב באיסורי, פירוש אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קונה עתה בדינר [ו]שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ח הל' ה' ע"ש), ומורי רב בתורי דנפיש פסידייהו פיר(ו)ש רבינו חננאל (תד"ה בתורי) אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הרי זה מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד (רמב"ם שם). אמר אביי (ב"מ ס"ד א') מותר לאדם לתת דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה מכאן ועד יום פלוני הרי היא ברשותך אבל הוקרה או הוזלה הרי היא שלי ש[ה]רי כיון שקיבל עליו הזול הרי זה קרוב לשכר ולהפסד וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י').
<h2>דף עה.</h2>
כשם שמותר למוכר לפסוק על השער שבשוק כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן ובלא קציצת מעות (ע"פ רש"י ב"מ ע"ה א' ד"ה לוין) על (של) שער שבשוק, שהלכה כרב הונא ורבי אלעזר שאומרים כן (ע"ב ב'). כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשרה סאין אף על פי שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער [קבוע ו]ידוע [לשניהם ולוה מחבירו] ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן, ואפילו לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הרי זה מותר ללות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם, ואפילו לא היתה לו אלא סאה בלבד לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן או יין לוה עליה כמה גרבי יין (או) [ו]שמן, לא היה לו מאותו המין כלום ולא יצא השער הרי זה אסור ללות סאה בסאה עד (שיעשה) [שיעשם] דמים ואם לוה ולא עשאם דמים והוזלו מחזיר לו הפירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת הלואה, אף על פי שיש לו מאותו המין או שיצא השער הרי זה אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"י הל' א'—ב' ע"ש ומ"מ), דתנן (ע"ה א') לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. כשם שאסרו חכמים ללות סאה בסאה כך אסרו ללות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ מ"ד ב') וגם דינרי זהב בדינרי זהב אומר שם שאסור ללוות דחשיב פירי אלא אם כן אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, וכן מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשוב פירי. ומה שזהב נחשב פירי זהו לגבי נפשיה או לגבי כסף דחריף כדמסיק שם אבל לגבי כל מטלטלין חשוב מטבע דקיימא לן (ב"מ מ"ח א') אין דינר זהב קונה טלית.
כל הכותב שטר רבית [הרי הוא] ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בא-להי ישראל וכן הלוה והמלוה בריבית בינם (ובין) [לבין] עצמם הרי הם ככופרים בא-להי ישראל וכופרים (וכפרו) ביציאת מצרים, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגומר אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' ז'). אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם, הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה (שם הל' ח'). אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה (ונותנים) [ונותן] לו יתר על מה ש(ה)לוה ממנו הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעים חומר איסור הריבית (שם הל' ט' ע"ש) וחרדין יותר מכל אדם, ואף על פי כן אינו הגון לתלמידי חכמים להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה, ואף לתלמידי חכמים א[ו]מר רבינו יעקב שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה (עי' ב"מ ע"ה א' תד"ה מתנה).
אסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר אדם לחבירו עשה עמי מלאכה שהיא שוה דינר היום ואני אעשה עמך בשבוע האחרת מלאכה שהיא שוה שתים, לפיכך אומר שם שלא יאמר אדם לחבירו נכש עמי היום ואעדור עמך [או] עדור עמי ואנכש עמך ולא יאמר [לו] חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ז הל' י'—י"א).
<h2>דף עה:</h2>
שנינו שם רבן גמליאל אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד, נתן עיניו ללות והיה משלח לו דורון בשביל שילוונו הרי זה ריבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו דורון מפני מעותיו שהיו בטילות אצלו הרי זה ריבית מאוחרת, ואין ריבית מוקדמת ומאוחרת אסורה אלא במפרש מפני ההלואה אבל בסתם מותר ודווקא מתנה מועטת שאין כאן פירסום שמפני ההלואה נותן לו אבל מתנה מרובה אפילו בסתמא אסור (ע"פ יראים סי' קי"ח דף מ"ד ב').
